לדעת אנשי הפסיקוליוגיה, יש שתי גישות כיצד להשיג מַקְסִימוּם שמחה בחיים. לגישה הראשונה, היעד או המטרה העיקר, ויש הגיון פשוט לדעה הזאת. קודם כל, אנחנו צריכים להקשיב בעצמינו, ולנסות להבין ככל האפשר מה הדברים הגורמים לשמחה. ואחרי שיודעים את הדברים האלה, אפשר לפרט בדיוק, צַעַד אַחַר צַעַד מה אנו צריכים לעשות כדי להצליח במטרתינו. ויש מי שאומרים שאפילו טוב ביותר לפרסם את מטרתינו, כי זה נותן אַחְרָיוּת לסובבים אותנו, ועִידוּד להשלים מה שהתחייבנו.

שיטה זו מוֹעִילה לאנשים רבים, ואם אתם נמנים על סוּגָה זו בבקשה – תמשיכו בברכה. אבל לצערינו, שיטה זו איננה אפקטיבית לכל אדם, בכל זמן. ולכן ברצוני להציג את הגישה השניה, לפי גישה זו. אם אנו רוצים למִקְסֵם את השמחה בחיינו, אנו צריכים להדְגִּישׁ את המעשים יום יומיים שלנו, כלומר, לא התוצאה העיקר, אלא התַּהֲלִיךְ.

ואפשר לומר שיש תּוֹעֶלֶת גם לגישה הזאת, לעיניני פְּסִיכוֹלוֹגִי אים לא לעיני ופְּרוֹדוּקְטִיבִיּוּת. במילי Scott Adams, שאולי מכירים מ-Dilbert, כי בכל עת שעדיין לא נגמר עבודתינו או נצלח באתגרים שלנו, אנחנו חיים בחזקת כִּשָּׁלוֹן – שאי אפשר לשנות עד הסוף. אז אם התהליך לא נכון לנו, נראה שרוב זמן נחיה בתִּסְכּוּל, גם אם המטרה היא להיות מאושרים. ואחרי כמה זמן במצבה זה, כלל לא יפתיע אם לא נהיה שמחים – אפילו אם, בסופו של יום, נשיג את כל חלומותינו. ²

ואולי נמצא את אותו החילוק בן ההבדלים בהשגת האושר, בין גישת התוצאה לגישת התַּהֲלִיךְ באִישִׁיּוּת אבותינו, בפרט ביעקוב ובאברהם, בזמן שהתורה מביאה סיכומים לחייהם. כשפרעה שואל את יעקוב שאילה פשוטה, “כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ,” יעקוב עונה ומוסיף:”יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.” וכנגדו, התורה מתארת את חיי אברהם כך, “וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.”

ומה ההבדל בין חיי יעקוב לחיי אברהם? האים חיי אברהם היו כל כך נאים ושָׁלוים? זכרו, אברהם עזב את ארץ מולדתו, ואחרי זה היה רעב כבד בארץ כך שהיה חייב ללכת למצרים – ושם פרעה לקח את שרה לאשה. בנוסף, הריב וההפרדה מלוט, ומלחמת אַרְבָּעָת וחמשת מְלָכִים ואברהם הלך להציל את לוט. כל הבעיות עם שרה הגר וישמעאל, ובל נשכיח עיניני ולוט וסדום, ופעם נוספת המלך אבימלך לקח את שרה לאשה , ועקידת יצחק. האם כל זה חיי שָׁלווה ושָׁקֵט?

אולי ניתן לומר כי “טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ” (קהלת ז:ח) –יעקוב בסוף חייו לא סיים את משימתו, יעקוב נפטר כאשר הוא ומשפחתו עוד במצרים, והוא צריך להשביע את יוסף לקבור אותו במצרים. אבל באמת, השגת אברהם אינו תלויה במה שהֵבִיא לִגְמָר, אל קו הסיום, כי בזמן שיצחק בנו עדיין רווק, התורה כבר אומרת שה’ “בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.” בכל, אף על פי שלא הכל בא כבר עי מקומו בשלום.

ואולי התורה כאן מגלה את אופני האישיות השונים של יעקוב ואברהם. יעקוב מתואר “כאִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים” שבקש לשבת בשלוה “בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן” – כביכול, יעקוב בקש את הסוף, את סגירת המעגל, שאיננו מגיע. ³ לעומת אברהם, שבפעם הראשונה שהוא מוּצַג בתורה, הוא לא שב, אלא הלך מארצו – ואולי כבר התחיל הדרך – אנו רואים כי לאברהם התהליך הוא העיקר.

לא הייתי אומר, או אפילו רומז, שאברהם היה צדיק יותר מיעקוב או שצד זה יותר טוב מצד אחר. שניהם היו צדיקים שחייהם מלאים אֶתְגָּרים ונסיונות, ולשניהם השגה אישית המועילה להם. אך נדמה כי תפיסתם של השניים שונה – בכיצד הם חווים את חייהם. אברהם מסיים את חייו מרוצה, בעוד יעקוב מסכם את חייו בעצב רב.

במשלי (טז:לא) כתוב, “עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא” – לא בסוף אלא בדרך. ⁴ אולי סוד השמחה בעולם לא נמצא בסוף מעשינו, במטרות להן אנו שואפים להגיע, אלא בכל עת שנבחר בחיים. ואני לא אומר שמטרות רעות באופן אינהרנטי, או בודאות גורמות לעַצְבוּת או לצַעַר. אלא כי צריכים להקשיב להווה ולא רק לעתיד, ולשמוח בחלקינו.

ואים יש הרבה דברים שרצינו לעשות, בטח נסלח לנו גם בשנה הזאת. ⁵